<h1>ראבי"ה סימן אלף ל"ב</h1>
<h2>דף מו.</h2>
אומן אין לו חזקה (ב"ב מ"ה ע"א) הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ורואין אנו מדברי רבותינו דסבירא להו דדוקא אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי אם רואה היא בידו. ולא היא אמאי לא דייקי' לישנא דרבה דמסיק אם מסר לו שלא בפני עדים מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים מעולם כו', מכלל שאינו רואה מיירי ולבסוף איתותב (רבא) [רבה], אלמא אפילו אין רואה אין נאמן לומר לקוח הוא בידי אע"ג דיכול לומר לא הד"ם דכמו מה לי במקום עדים הוא. והאי דמסיק (שם מ"ו רע"ב) ראה תנן, היינו שלא יטעון לא הד"ם או החזרתיו לך. מכל מקום לקוח הוא בידי לאו כל כמיניה. ותדע דפומבדתאי רמאי לא היו טוענין לקוח הוא בידי אלא לא הד"ם. ורבינו האלפסי פסק והראיות שלנו ואדוני יראה אם יעמדו דבריו. ומגו דיכול לומר לא הד"ם קשיא לי ומה לי לקוחין ומה לי לא הד"ם.
<h2>דף קלב.</h2>
ואשר הקשה חביבי על אומדנא, והלא לת"ק דר' שמעון שזורי (גיטין ס"ה ע"ב) נמי אית ליה אומדנא. תמה על עצמך אי אית ליה אומדנא אמאי אינו מודה במסוכן הלא אומדנא (א)שאינו משחק. ועוד אם כל דבר שהוא דיעות בני אדם נקרא אומדנא א"כ הא דאמרינן (ב"מ ע"ד ע"ב) דעתיה דאינש אתרעא זילא זהו אומדנא. וכן דעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה (שם מ"ה ע"ב). וכן כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל (יבמות ק"י ע"א). וכן אין אדם נותן מעותיו ויפרח באויר (ב"ב ס"ד ע"ב). ואדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן (קידושין מ"ו ע"ב) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והרבה כיוצא באלו כולם לפי סברת האומדנא אתמור. אלא מאי אית לך למימר, מה שדעת כל אדם שוה בזה אינו אומדנא אלא ברור (דעתך) [שדעתו] לכך היה, הילכ' אמרי רבנן מפרש ויוצא בשיירא ברור שהוא בהול ואינו יכול לסיים דבריו כך הוא דעת כל אדם שוה ואינו משחק, אבל מסוכן יכול לסיים דבריו ואינו בהול אלא שיש לתלות לא היה בדעתו לשחק, והיינו אומדנא דשיקול הדעת ולא אזלי רבנן בתר אומדנא דשכיב מרע. ואומדנא דנותן כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן במדינת הים (ב"ב קל"ב ע"א) אין דעת כל אדם שוה בו כי יש אדם שנותן מתנה לנכרי.
<h2>דף קמו:</h2>
ואשר כתבת דברים שבלב, לא דמי להאי דנתינת גט וכותב תוספת לארוסתו, דהתם במחשבתו אינו סותר את המעשה ואפילו הכי מחשבתו קיימת. ומיהו לא [דמו] כלל דברים שבלב לכל אומדן דעתא. דאומדן דעתא לא היה בלב להתנות ובשעת מעשה לא היה מחשב על התנאי, שהרי שכיב מרע שנותן מתנה לא היה מחשב בלבו להתנות שיעמוד, ודעתו היתה קרובה למיתה ומשום הכי נותן. אלא אנן אומדין דעתו אם היה יודע שיחיה לא היה נותן. אע"ג שבלבו לא היה כך בשעת נתינה הילכך מה היה לו להתנות. וכן הנותן כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן, בשעת נתינה לא היה יודע ולא היה בלבו להתנות, הילכך מאי הוה ליה למיעבד, היינו כמו נתינה בטעות שאם היה יודע שהיה לו בן לא היה נותן. אבל שמכ[ר] אדעתא למיסק לארעא דישראל (קידושין מ"ט ע"ב), בשעת מעשה היה בלבו להתנות וא"כ למה לא התנה, הואיל והיה יודע שעל דעת כן נותן ולמה לא הוציא בפיו. אלא (שמא אמרינן דמחל) [אמרינן שמא מחל] וזה לא היה נתינה בטעות. אבל אומדנא היינו נתינה בטעות. והכי נמי אמרינן (שבועות כ"ו ע"ב) גבי גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין אינו כלום. ואמאי נימא דברים שבלב אינן דברים. אלא מאי אית לך למימר בטעות הוציא מפיו פת שעורין הילכך אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. והכי נמי בכל אומדנות הוי בטעות ואינו יודע בשעת מעשה מן העתידות. וכן נמי אמרינן בפרק הגוזל בסופו (ק"י ע"ב) יבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא תהא צריכה חליצה דאדעתא דהכי לא נתקדשה. ולא אמרינן התם דברים שבלב הן, דהתם נמי בטעות נתקדשה דלא היתה יודעת שעתידה ליפול לפני מוכה שחין. אלא דברים שבלב היינו שבשעת מעשה יודע אלא שאינו מוציא מפיו. ואי קשיא הא קשיא. דה[י]כי אמרינן (קידושין נ' ע"א) גבי מעילה דפריך מינה אדברים שבלב וקאמר דילמא למיפטר נפשיה קאמר. ואמאי לא אמרינן נמי בההוא גמר בלבו עד שיוציא בשפתיו. ותנן נמי במסכת' תרומות (פ"ג מ"ח) נתכוון לומר לבית זה שאינו נכנס ואמר לזה קונם שאיני נהנה לפלוני ואמר לזה בכולן עד שיהא פיו ולבו שוין. ונימא דילמא למיפטר נפשיה מנדר קאמר ולא היה בלבו לזה כי אם כמו שהוציא בשפתיו.
ואשר הקשה חביבי על אומדנא, והלא לת"ק דר' שמעון שזורי (גיטין ס"ה ע"ב) נמי אית ליה אומדנא. תמה על עצמך אי אית ליה אומדנא אמאי אינו מודה במסוכן הלא אומדנא (א)שאינו משחק. ועוד אם כל דבר שהוא דיעות בני אדם נקרא אומדנא א"כ הא דאמרינן (ב"מ ע"ד ע"ב) דעתיה דאינש אתרעא זילא זהו אומדנא. וכן דעתי' אצורתא וצורתא עבידא דבטלה (שם מ"ה ע"ב). וכן כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל (יבמות ק"י ע"א). וכן אין אדם נותן מעותיו ויפרח באויר (ב"ב ס"ד ע"ב). ואדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן (קידושין מ"ו ע"ב) למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והרבה כיוצא באלו כולם לפי סברת האומדנא אתמור. אלא מאי אית לך למימר, מה שדעת כל אדם שוה בזה אינו אומדנא אלא ברור (דעתך) [שדעתו] לכך היה, הילכ' אמרי רבנן מפרש ויוצא בשיירא ברור שהוא בהול ואינו יכול לסיים דבריו כך הוא דעת כל אדם שוה ואינו משחק, אבל מסוכן יכול לסיים דבריו ואינו בהול אלא שיש לתלות לא היה בדעתו לשחק, והיינו אומדנא דשיקול הדעת ולא אזלי רבנן בתר אומדנא דשכיב מרע. ואומדנא דנותן כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן במדינת הים (ב"ב קל"ב ע"א) אין דעת כל אדם שוה בו כי יש אדם שנותן מתנה לנכרי.
